מהו כאב?

על פניו, נראה שכולנו מבינים מה זה כאב, כי כולנו מרגישים אותו בצורה כזו או אחרת. כאב יכול להיות של הגוף או של הלב. הוא יכול להגיע משריטה או מגפה שחסרה, ויכול גם לנבוע מאובדן, מגעגוע או מתופעות של דיכאון.

עם זאת, כשאנחנו מדברים על כאב כמונח רפואי, אולי יפתיע לראות – שזה בכלל לא מה שחשבנו.

הגוף שלנו בנוי ממערכות רבות ומשוכללות, כשהעיקרית שבהן היא ללא ספק מערכת העצבים. זוהי מערכת התקשורת והפיקוד. היא מקבלת ומוסרת מידע, ומפעילה לדוגמה את הלב והריאות שלנו, גם מבלי שנחשוב על זה.

כשאנחנו מדברים על מידע שנכנס לתוך המערכת (דרך מערכת החישה), אפשר לראות סוגים שונים של חיישנים, נוירורצפטורים: יש לנו חיישנים ללחץ (משקל המגע), לטמפרטורה (חום וקור), לוויברציה (רעד), לאור (נמצאים בגלגל העין) ולתחושה עמוקה (פרופריאוספציה, איפה המפרקים שלנו נמצאים במרחב).

כל אלה יחדיו מביאים מידע מהחוץ, מהעולם שבו אנחנו חיים לתוך חוט השדרה, ומשם למוח. לא להתבלבל, מדובר במידע – אך לא בכאב.

כאב, אם כך, הוא פירוש של מערכת העצבים שלנו לסיטואציה ולקבלת המידע. הוא בעצם איסוף ושקלול הנתונים על ידי מערכת הפיקוד, תוך שהוא גם נשען על מידע שכבר קיים (זיכרון).

כאב יכול לנבוע מפרשנות לא מציאותית או לא עדכנית של מצב, בדיוק כמו שהוא יכול להגיע כתוצאה מנזק ממשי לרקמה או לאיבר בגוף. במקרים מסוימים יכול להיות נזק לרקמה אך אנחנו לא מרגישים כאב – כמו בעת ספיגת קרינה רדיואקטיבית או צילומי רנטגן.

אנחנו לא מרגישים כאב, אלא חווים כאב.
כאב הוא חוויה.

סיפור מעניין שהתרחש באנגליה ב־1995, מתאר מקרה של פועל בניין בן 29, שהובהל לחדר מיון עם כאבי תופת ברגלו, לאחר שמסמר בגודל 15 ס"מ עבר דרך הנעל. לאחר שקיבל מנות של נוגדי כאב והצליחו לשחרר את המסמר מטה דרך הנעל, הורידו את הנעל ולפניהם התגלה המראה – לא הייתה שום פציעה. המסמר עבר בין האצבעות ולא פגע ברגל. המראה שלו דרך הנעל גרם למח לשלוח אותות כאב חזרה לרגל כדי לטפל בבעיה.

הכאב, כך אנחנו רואים, הוא סובייקטיבי והוא פרשנות מוחית בלבד.

אחד הדברים החשובים ביותר שאני רוצה להבהיר כאן (ואשמח שתקראו את המשפט הזה כמה פעמים) – הכאב הוא תמיד אמיתי, מציאותי וקיים! ויותר מזה – הוא חשוב לאין שיעור. ללא כאב לא היינו חיים!

לכאב תפקיד גדול ומשמעותי בחיינו: זוהי פעולתה של מערכת ההגנה שלנו, אשר מראה לנו בכל רגע נתון איזה חלק עוד נותר בנו להבריא. ודווקא כשרוב החלקים בריאים, החלק הלא בריא בולט בכאבו.

לכן, אין סיבה לנו, בעת שאנו חווים כאב, לחוש אשמה פנימית, או לנופף בהגדרות כמו "סף כאב", "אני מפונק", "כואב לי יותר מכולם". גם שאלות כמו "אז אם אני מייצר את הכאב למה אני לא יכול להפסיק אותו?" לא שייכות לנושא.

מערכת העצבים שלנו רוצה בטובתנו תמיד – והיא תעשה הכול על מנת לשרוד.

לא תמיד המציאות שבה היא נמצאת היא אכן המציאות שלנו, וכאן נוצרת בעיניי ההפרדה, של מי אני ומהי מערכת העצבים שלי. בכאב – חשוב מאד שנבין שאנחנו אחד ומערכת העצבים כאן כדי לשמור ולשרת אותנו, ועדיין – אנחנו יכולים לנווט ולכוון אותה על ידי כך שאנחנו מבינים את מה מניע אותה ומה הדרך שבה אנחנו היינו רוצים לחיות את חיינו.

ברור שכשאנחנו רוצים לקפוץ בנג'י, מערכת העצבים תגיד לנו "לא". ואולם, האמירה שלה תתבטל אל מול במערך החישובים של כל מי שקפץ אי פעם, הגדרות האני ומה אני רוצה לעצמי (את האומץ, הריגוש, החוויה).

כך גם לגבי כל צעד משמעותי שבו אנחנו נמצאים בחיים – האם אני הולך למקום שהוא מפחיד, לא ידוע, חדש לי, מרגיש לי מסוכן? או האם אני נמצא במקום בטוח, מפחית סיכונים ומצמצם את התנועה שלי?

אין חוקים ברורים. כל אחד לעצמו וכל מערכת וסט הערכים והטראומות שאיתם היא נוצרה. התשובה תמיד תתחיל מההקשבה – איפה אני יודע שהליכה במסלול הזה היא מפחידה ואולי תהיה כואבת, אבל אני גם יודע שאעמוד בזה; ואיפה באמת צריך להיזהר מסכנה ממשית שתפגע בי.

כך או כך, בכאב מסוג כזה, שבו ידוע שאין נזק רקמתי, חשוב שנבין שזה שאנחנו מרגישים כאב, לא אומר שאנחנו מזיקים לעצמנו.

כאב מסוג כזה, שבו אנחנו מבינים שיש פרשנות של כאב שלא נשענת על הנזק הרקמתי – נקרא כאב נוירופלסטי. תוכלו לקרוא עליו עוד בעמוד הזה.

אז מה עושים?

אני רוצה להציע שיח עם הכאב, דרך הגוף ודרך הרגש.

לא תמיד יעלו מסקנות חד־משמעיות, אבל בוודאות, משהו שם ישתנה ברגע שנקיים את הדינמיקה הזו, שמטילה ספק בכאב עצמו ובו בעת מתירה ספקות לגבי קיומן של סיבות אחרות לכאב.

להעלות שאלות כמו – למה זה כואב לי כאן? למה ברגל הזו ולא בשנייה? מתי זה התחיל? מה היה לי עוד באותו הזמן? למה הכאב לא עקבי? ועוד.

איפה יש הרס של הרקמה או הרס מבני שבאמת מצריך ממני טיפול רפואי ותיקון, ואיפה אני יכול לרפא את עצמי ואת רגשותיי שהובילו לאותו הכאב. בחמלה ובכבוד עמוק.

יכול להיות שמה שאני מביאה כאן ייקרא בעיניי חלק מכם כשנוי במחלוקת – וזה בסדר גמור. אולי בעוד 50 שנה יצליחו למדוד רגשות ותדר אנרגטי. אבל לבינתיים, אני יודעת מעצמי וממטופלים שמגיעים לקליניקה, שקורים דברים מופלאים. ברגע שאנחנו מבינים את עצמנו ואת הכאב.